כשהייתי בן 13 וחצי אמי נתנה לי חמישה שקלים, נשיקה על המצח ושלחה אותי למועדון הנוער, כולה תקווה שאמצא את מקומי בחטיבת הביניים. במבט מודאג היא אמרה לי "תעשה חיים". נכנסתי בחשש למועדון וראיתי מאות ילדים רוקדים במעגלים, מרכלים זה עם זה, צוחקים, מתחברים ומתחלקים לקבוצות של מגניבים ומגניבים פחות. לא מצאתי את מקומי ורציתי ללכת. אבל היה עוד מוקדם, פחדתי לחזור הביתה ולאכזב את אימי. יצאתי מהמועדון ושוטטי ברחוב עד שנתקלתי בבית הקולנוע היחידי שהיה אז בנהריה. מיששתי את חמשת השקלים שבכיסי וניגשתי אל הכרטיסן. הוא אמר לי שהסרט כבר התחיל. לי לא היה אכפת. נכנסתי לאולם החשוך והתיישבתי בפינה. לפתע צחוק אדיר פרץ מהקהל ואני בפעם הראשונה ביום הזה הרמתי את עייני מהרצפה והם נתקלו בנסיכה קסומה, שהאהוב שלה נלחם במלך הרע למען אהבה אמיתית. אני באותו היום התאהבתי. התאהבתי ביכולת להיות לבד אבל עם עוד אנשים. התאהבתי בקולנוע שמאפשר להיות חלק מסיפור, להיבלע בתוכו. אני חושב ששם לבד בקולנוע הרגשתי שיש לי את עצמי אבל בו בזמן שאני לא לבד. למדתי מה זו אהבה אמיתית. מיקרוסינמה זה מקום שמנסה לקרב אנשים לאומנות הקולנוע ולהעניק רגעים של קסם בחושך.
